הרגשתי צורך עז להזכירך
עומד אני כאן ומדבר עליך בזמן עבר,הרגשתי צורך עז להזכירך ביום נורא זה שבו מדינת ישראל כולה מתייחדת עם חלליה.
קשה עלי הכתיבה עליך אולם זה המעט מזעיר מהכבוד שרצינו כולנו לחלוק לך.
שאלתי את חבריך על התכונות שאפיינו אותך-ישר כפלס,חבר בלב ונפש,ראשון לעזרה,ותקצר היריעה מלמנות מעלותיך.
ספרו לי על אותה קבוצת כדורסל של ילדי חמד שיצאה להתמודד מול ישובים אחרים, היו מקרים בהם עמדו מולכם ילדים פי -3 בגובה ובגודל ונפל פחדם על שאר הקבוצה ורק אתה ילד קטן מעודד את כולם חדור, רוח קרב עולה למגרש, עקשן כפרד ונלחם בחריקת שיניים, חוטף מכות מכל הכיוונים ובדמעות מוביל לנצחון.
מקטנות ניהלת את העבודות החקלאיות ביד רמה, כוותיק ישבת על הטרקטור והכל דפק כי ידעו שעליך סומכים בעיניים סגורות.
אני זוכר אותך עם חיוך ולב באותו הרוחב, חולצה בחוץ, תמיד ממהר, ספורטאי למופת.אולם למרות אהבתך הגדולה לכדור כשהגיע הזמן עזבת הכול ורצת לתפילה:"מתפללים" אמרת "וגם אבא שלי שם המגרש לא יברח".
פגשתי אותך בתוככי עזה כחייל בסדיר עם האפוד הקרמי הכבד, קסדה על הראש חיבקתי אותך ושאלתי:"למסור ד"ש?" וענית:"כן , בטח אבל אל תגיד שאני בפנים" כל כך דאגת כדי לא להדאיג.
שבת לפני השבר הגדול ישבנו ביחד בביה"כ וצחקנו והתבדחנו על המצב ומי חלם על תסריט הבלהה הזה.
חשבתי, דני, שאחרי מלחמת שלום הגליל וכשליוויתי הרבה מחברי ללחימה למנוחת עולמים כי גם אנחנו כמוך כגדוד מילואים של חטיבת הצנחנים טיהרנו את מחנות הפליטים: ראשידיה, ועין אל חילאוואה הייתי משוכנע ובטוח שיבש מקור דמעותי, ובאת אתה שובב שכמוך וטרפת לי את הקלפים ואין מי שיגיד לי איך לעצור את הדמעות.
העיניים רואות והלב מסרב להאמין שאתה איננו.
גם בקרב האחרון במחנה הארורים ג`נין אתה רץ לחלץ לתוך התופת חוליה ריאשונה שהורכבה מהמ,פ, מ"מ ושמואל דן וכאן, גבר שבגברים, הכריעו אותך בני השטן, עשרים ושבע שנות חיים מלאי אהבה ועשיה נגדעו באחת, מונחים בארון עץ ועטופים בדגל הלאום.
ואני שומע את רעייתך עינב מספידה אותך כתלמיד חכם בקיא ומנוסה בהספד שקורע את שיבעת הרקיעים, התקבלה המנחה ברצון.
קום ועמוד פאר מקדושים והתיצב לפני אדון עולם בבגדי הצבא הרוויים והחמוצים מדם מדמך שלך הטהור, והמכוסים בעפרה של הארץ הקדושה הזאת עליה יצאת להגן בגופך, ובקש רחמים, וסוף וקץ לסבלנו כי מלאה כוס התרעלה עד גדותיה, בקש נוחם ומזור להוריך משפחתך ולרעייתך כי אנחנו קטונו מלנחם.
לא זכיתי לצערי להכיר את יעקוב אשבל ויהודה אריה חן ציון הי"ד שנפלו בקרבות הגבורה במלחמת יוה"כ ,אולם, כשראיתי ושמעתי את אליהו חן ציון – אח שכול ואב שכול סופד לך דני אני מאמין בכל ליבי שעם אנשים כאלה- כאליהו, נוח ושאר דור הנפילים הקודם ממקימי המקום הזה, והארץ הזאת כמה שיקומו עלינו לכלותינו לא יוכלו לנו כי אנחנו זן נדיר והקב"ה יצילנו מידם.
לכו לשלום לוחמים,
ילדים של חמד וחמד של ילדים
תנוחו בשלום על משכבכם
ושינעימו לכם רגבי עפרכם
תעמדו לגורלכם לקץ הימים
ושתהא נשמתכם צרורה בצרור החיים.
אמן.