הרהורין בפרשת השבוע- שי שבתאי.

שיעור פרשת שבוע שחל בשבוע של השבעה שהוקדש לזכרה.

 

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה."

 

רש"י על המקום כותב " לא דברה התורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה, יישבנה באיסור, אבל אם נשאה – סופו להיות שנואה שנאמר כי תהינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות אלו". אליבא דרש"י, התסריט ידוע מראש. ראית במלחמה מישהי, חשקת בה, התחתנתם, ואז אתם הולכים להוציא אחד לשני את הנשמה עם כפית והילדים גם הם משלמים את המחיר. בן סורר ומורה. ילד שנולד אל תוך אקלים שכזה ודאי שיש סיכוי סביר שיצעק את הצעקה שלו בדרך של סטיה מדרך הישר, בעיטה בערכים ובבית בו גדל והתחנך אולי בתור ניסיון נואש למשוך מהסביבה חום, אמנם באופן הרסני, אך על רקע כל האמור לעיל יש צד להבין.

 

אכן התסריט ידוע מראש ולתורה די ברור לאן יתגלגלו העניינים. למה שלא נעצור את הסיפור בסצנה הראשונה, שם, במלחמה ? תאמר התורה " לא תתחתן בם" " אל בנותיהן לא תקרב ולא תיתן לבניך" או משהו בסגנון הזה ונסגור ענין.

 

הנה, בסוף הפרשה עם סיפור עמלק, אותה התורה שפותחת את פרשתנו במלחמה אף סוגרת אותה במלחמה, מלחמת עמלק, לאותה התורה אין בעיה לצוות אותנו " תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים, לא תשכח" ואותו רש"י מפרש - "מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהיה שם עמלק נזכר אפילו על בהמה, לומר בבהמה זו- משל עמלק היתה". אותה התורה שבוחרת בדרך פעולה כה קיצונית ומוחלטת מול עמלק, מדברת כאן בעניינינו " כנגד יצר הרע" ... מדוע במחיית עמלק אין התורה חוששת מתגובתו של האדם לצווי? מחלישות רוחו? מה ההבדל בין מחיית עמלק וכל 7 עממין, לבין המציאות המתוארת בתחילת הפרשה ?

 

ואולי, מה ההבדל העקרוני בין מלחמת רשות למלחמת מצווה , מה יש בה במלחמת רשות בה התורה נכנסת אל כל אותם מצבים קונפליקטואליים כפיי שמתואר לעיל?

 

ויותר מכך, מה לגבי היסוד הגדול באמונתנו, של הבחירה החופשית של האדם ? היכן האמונה כי יש בכוחו של האדם להחליט, לבחור, לשנות כיוון, לחזור בתשובה? האם בתרשים הזרימה המצמרר הזה – חשק, מיסוד, שנאה, בן סורר ופירוק הבית אין "אקזיטים?" דרכי מילוט? האם זו כרוניקה ידועה מראש ואין בה רכי מילוט?

 

ובכלל יצאתי בתחושה לא טובה לגבי כל הענין. פגשת אישה יפה, מותר לך להכניס אותה הביתה אבל עכשיו תעשה הכל שהיא תהיה מכוערת, הכי מכוערת בעולם. שתתגנה עליו, כאן המקום להזכיר, זו מישהי יפת תואר שראית בשבי, ועכשיו היא תקועה לך בבית, מתחת לאף, נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה. "דברה התורה נגד יצר הרע", האם זו הדרך להתמודד עם היצר הרע ? האם אין כאן עינוי דין ? הכנסה של האדם לניסיון, למאבק בלתי פוסק, דווקא עכשיו כשהוא חוזר הביתה עייף מהמלחמה.

 

בחירה. בנקודות רבות אינספור בחיים האדם בוחר. למעשה כל רגע הוא בחירה, בכל נקודת זמן מלחמה. מציאות חיים לא פשוטה, מציאות בה אדם מתמודד עם עצמו, נאלץ להחליט החלטות לגזור גורלות, מדברים רבות על טוהר הנשק על מוסריות בזמן מלחמה על היכולת לעצור לרגע ולבחור, לא להיכנע לשטף האדרנלין החייתי, להתקרר לעצור.

 

ומה לגבי מלחמת החיים? מה לגבי הבחירות שאני בוחר בכל רגע ורגע בחיי? מה מוביל אותי בבחירותיי? האם הבחירות האלה נובעות ממקום של מודעות? של אמת ? של טוהר? ממקום מזוכך? או שמא אני מלביש הצדקות מוסריות כאלה ואחרות מעל גבי דחפים ומאווים אנושיים לא מעודדים?

 

מלחמת החיים מצריכה אותי בכל רגע ורגע לקבל החלטות, להכריע, לנקוט עמדה, להחליט לאיזה צד אני שייך. בשאלה מדוע אני פועל בדרך שאני פועל, נוקט בעמדה שאני נוקט, עלי לשאול את עצמי שוב ושוב האם הבחירה שלי נובעת ממקום מבואר ? נקי ? ממקום של אמת ?

 

כלפי חוץ תמיד אדע להצדיק את עמדותיי, את בחירותיי, לקדש את הדרך בה הלכתי, להלביש עליה מלבושים אין קץ, לעיתים גם אדע לחזור על הצדקות אלה באזני אחרים פעמים כה רבות עד שאשכנע גם את עצמי בצדקת דרכי.

אך ברגע של אמת חייב לעצור ולבדוק, האם זו באמת מלחמת מצווה ?

 

התורה איננה אוסרת מלחמות רשות, הרצון הפרטי של האדם היחיד, כמו גם הרצון הציבורי להרחיב את הגבול, לגדול, להתפתח, להתרחב במובן העמוק והרחב של המילה, הוא רצון אנושי טבעי. להרחיב את נכסיי, את ידיעותיי, את מעמדי, מי לא רוצה בזה.

אך באותה מלחמת רשות ישנו אלמנט נתון בתוך המערכת – "ושבית שביו".

 

במלחמת רשות יש משהו שאיננו מוחלט, הנגיעות האישיות הינן חלק אימננטי, בלתי נפרד מהמלחמה הזו, אני כובש, אני מתרחב, משהו שלא היה חלק ממני הופך עתה לחלק ממני ובמלחמה שכזו יש "נגיעות". תרצה או לא תרצה, זה לא אנך אלוקי שיורד מהשמים, אין כאן את אותה מוחלטות, אבסולוטיות של מלחמת מצווה. הניסיון להתעלם מאותן "נגיעות" המתבטאת באופן הקיצוני, הסטריאוטיפי ביותר ב"אשת יפת תואר", נועד לכשלון. אי אפשר להתעלם מזה. אמנם זו לא מלחמת "איסור" , אך אינך יכול לקרוא למלחמת "רשות" מלחמת "מצווה" . זה סילוף, זה חטא.

 

אין איסור להתרחב, להפך, היכולת להגדיל, לקרוא לכל דבר בשמו זוהי משימה לא פשוטה.

היכולת לקחת אחריות על הבחירות שלי, לדעת להבחין בין טהור לבין טמא, ובטווח הביניים הרחב של מלחמות הרשות הממלא, כך אני מאמין, שטח נרחב מימי חיינו. היכולת לקרוא לו בשמו, לדעת את הטוב שניתן להפיק ממנו, אך גם את הסכנות הטמונות בו בעצם הוויתו.

 

כבן לציבור שבחר באופן מודע בחיבור של קודש וחול, ברצון לחיות חיי קודש בתוך החול, ללא התנזרות מצד כזה או אחר של מרחבי החיים מתוך ידיעה אמיתית שבריאות נפשית פרטית וציבורית תגיע אך ורק מהעיסוק במרחבי החיים, בהתרחבות החיים, אני נקרא לבדיקה עצמית מוזרת ונשנית של מטרותי, של בחירותי, האם קראתי לקודש חול או שמא לחול קראתי קודש ? מה כאן בגדר מצווה ומה כאן בגדר רשות , האם קראתי לילד בשמו או שהלבשתי עליו אינסוף לבושים. כל אחד ואשת יפת התואר שלו. לאחד ממש עושות את זה מכוניות, לשני קריירה, פורצלנים, תארים, דרגות בצבא ועוד כהנה וכהנה.

 

ברשות הרבים כמו ברשות היחיד, אשת יפת תואר היא תמיד מלחמת רשות, היא לעולם לא תהיה מלחמת מצווה.בחרתי להרחיב גבולי, לגדול, להתפתח, אבל חייב לדעת מה אני מכניס אלי הביתה. אי אפשר להתעלם מזה, להשעין את זה יפה בשער או לחלופין לזרוק לחצר של השכנים – "וישבה בביתך"- בבית שמשתמש בו נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה". עכשיו זה חלק מהבית, זה חלק ממך. בידך הבחירה איזה מקום יהיה לזה בחייך, עד כמה זה יהיה אמצעי להתפתחות ועד כמה לתכלית בפני עצמה. הגבול דק מאד וברגע של זחיחות אתה קורא לזה מלחמת מצווה ומאבד הכל. יש לתת להתרחבות של רשות את המקום הראוי והמכובד הראוי לו, אך לקרוא לו בשמו.

 

בימים של אלול, ימים שמיוחדים לתשובה, אולי עלינו לעשות בדק בית. מה בדיוק בחיינו הגדרנו כרשות ומה כמצווה ?הכרוניקה המתוארת בתחילת הפרשה, כך נידמה לי, הינה תוצר של ערבוב התחומין. ושוב, המשימה שבחרנו לחיות לאורה כציבור וכיחידים קשה מאד, מדובר כאן בחילוק עדין , המצריך עדינות, אמת, רגישות, זהירות. לעיתים אנו מתבלבלים בין טמא לטהור ומכשירים את השרץ אך כאן אין מדובר בחלוקה זו אלא קריאה לבירור עדין יותר של מרחבי חיינו הפרטיים והציבוריים, בין ה"רשות" ל"מצווה", בין "אשת יפת תואר" ל"אשת חיל".

 

פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה.

בדרך חזרה מלוויתה של חווה, סחה לי ג'קלין אסרף, כי משהו מהנוף המושבי אבד. כל כך הזדהתי עם האמירה הזו ואני בטוח שכל אדם שחי כאן יוכל לכאוב ולהזדהות. זכיתי להכיר אישה חכמת לב, צנועה, חריפה, תלמידה חכמה של ממש, אצילית, שחיברה באופן טבעי חול ורוח תבנית נופה של חמ"ד, של כל מה שחמ"ד יכולה להיות.

כיצד אנו כפרטים וכציבור, ממלאים את החלל שנוצר, מוסיפים אור של מצווה, של צוותא בימים של תשובה, רחמים וסליחות.