לא מפקירים פצועים בשטח- לזכר מדחת יוסף ז"ל

דני שלי

אין מפקירים פצועים בשטח!!!
אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד!!!
הרעות מקודשת בדם!!!

אוקטובר 2000 מהומות בקבר יוסף. מידחת יוסוף, חייל בצבא ההגנה לישראל, מופקר פצוע במבנה הקבר, מדמם עד מוות.
הארץ רעשה וגעשה. וסלון הבית הפרטי שלי, רעש וגעש.
האיש שלי, לא הצליח להבין איך הצבא שהוא כל כך אוהב ומעריך. צבא שחינך אותו לערכים נעלים ודבק תמיד ב- "אין מפקירים פצועים בשטח", יכול לנהוג כך.
הוא בלע כל פיסת איפורמציה על הנושא, הבין אותו ולמד אותו לעומק. ובסוף, פנה אלי ואמר לי: אצלנו זה לא יקרה!!!
אצלנו, בפלוגה המסייעת של גדוד נחשון, הערך הזה יהיה עליון!
והמבחן של הערך העליון הזה, לא אחר לבוא.
ביום התשיעי של חודש אפריל, בשנת 2002, שנה וחצי לאחר מותו של מידחת יוסוף, החל המבחן האמיתי של בעלי ושל חבריו לצוות. הם נמדדו האם באמת הרעות מקודשת בדם? דמם שלהם? האם אחד יעשה הכל בשביל כולם? האם כולם יעשו הכל בשביל אחד?
ובעיקר- המבחן האמיתי האם למדנו את הלקח? הפקנו משהו ממקרה טרגי נוראי? או שהכל מן השפה לחוץ...
החיילים האלה, מילואימניקים של פתאום באמצע החיים, עמדו במבחן המציאות, המבחן הנורא מכל- בכבוד. הקרב בסימטאות ג`נין, תפס כל אחד ואחד מהם באמצע חלום עם האישה, החברה, המשפחה והילדים וכולם תכננו לחזור הביתה ולהמשיך בשגרה האהובה והמוכרת. אבל כשהחל הקרב הכל נעלם. החלום היחיד שנשאר בראש המשתדל לתפקד תחת לחץ הכי טוב שהוא יכול, הוא חלום הרעות. הערכים היחידים שתפסו פיקוד על כל החלטה והחלטה שנלקחה במהלך הקרב היה ערך החברות האחדות והמסירות. ודני לא שיקר. אצלם זה לא היה קורה! אצלם זה לא קרה!.
13 חיילים, אנשים של פתאום באמצע החיים, מסרו נפשם בגבורה על הערך העליון הזה כי לא משנה מה יקרה, ולא משנה מה אני אפסיד –לא אבל בשום פנים ואופן לא! מפקירים פצועים בשטח...