דברים לזכרו של דני מייזליש ז"ל. מתוך הערב החטיבתי-אשר אמסלם ואסי אדרי 

בשבילי, אחד מעמודי התווך ביחידה היה דני ז"ל. אנשים אולי יחשבו שנדוש לדבר בשבחו של כל אדם אשר הולך לעולמו אבל לא כך לגבי דני.
דני היה פצצת אנרגיה של היחידה. מהיום הראשון של המילואים עד היום האחרון של המילואים תמיד היית רואה אותו בפעולה אם זה מבצעית ואם זה במנהלה.
בפעילות המבצעית דני תמיד היה ראשון מכיוון שדרור ז"ל (המ"מ) לא היה מסוגל לנוע ללא דני בקרבתו. ביני ובין דרור תמיד היו וויכוחים עם מי דני הולך, האמת שדני אהב להיות איתי ואני איתו. הייתה ביננו כימיה. היינו מדברים תוך כדי מבטים והיינו מבינים אחד את השני. גם כשדני היה חוזר מפעילות מבצעית היה ניגש אלי: תגיד, אתה צריך עזרה במשהו? מכיוון שדני אהב לנהוג בקומנדקר הייתי אומר לו קח את הקומנדקר ותעמיס באוכל לחבר`ה שנמצאים בפעילות. הוא היה עושה זאת ללא היסוס כשכולו נוטף זיעה מהמארב בגזרת החרמון שממנו חזר מלא אנרגיה מלא חיוך.
בימים שבהם הייתי שבור פיזית או נפשית, ידעתי להסתכל עליך ולהתמלא באנרגיה חיובית שאותה חילקת לכל אחד. אני רוצה להגיד לך שמהרגע שהלכת, השארת בי חלל שאיני מצליח למלא אותו. וביום שיצאנו מג`נין והתחלנו להעמיס ציוד פנה אלי אבנר קינל ואמר לי- אשר, אתה יודע מי חסר לנו כאן? כמובן עניתי לו- האחד והיחיד דני מייזליש.

ברצוני לשתף אתכם בדברים מזכרונו של אסי אדרי, חברנו לפלוגה:
"פגשתי את דני במושב חמד, מקום מגוריו הסמוך למקום מגוריי. דני כהרגלו חייך, פנה אלי ואמר- הפעם תצטרך לנסוע למילואים לבד (באותם הימים הגיעה ההודעה על שירות מילואים רגיל ואני כמו בכל שירות מילואים נהנתי מהנסיעה עם דני שהיה טורח לאסוף אותי מביתי). שאלתי אותו מדוע? והוא המשיך בחיוכו ואמר: הפעם זה יצא בזמן הטיול המתוכנן שלי עם אישתי בחו"ל. שמחתי בישבילו ואמרתי: באמת מגיע לך אתה הגעת לכל מילואים אז אם תעדר פעם אחת זה לא נורא. וכך נפרדנו לשלום.
לאחר מספר ימים, כשהגיעו הטלפונים על צו 8, דני שוב טרח להתקשר להודיע שהוא מגיע לאסוף אותי. כשהגיע הוא לא חייך כהרגלו, שאלתי מה קרה דני?, זה בטח בגלל הטיול והוא אמר: לא, אנחנו בטח נסיים את הפעילות לפני הטיסה וגם אם לא, עודד המ"פ הבטיח להתחשב ולעזור בעניין. פשוט אישתי מאוד מודאגת. תוך כדי הנסיעה, עינב התקשרה בקול חנוק וביקשה שישמור על עצמו. ניסינו להרגיע אותה ואמרנו שזה בטח ייגמר מהר והבטחנו שנחזור הביתה בשלום...
...כאב לי לעמוד בביתו ביום בו השתחררנו והיינו אמורים לחזור ביחד כפי שהבטחנו."