רק אמש שמענו על ברית דמים בין שני חיילים ששם שניהם יובל הראל ושניהם נהרגו במלחמת לבנון הראשונה.
אני רוצה להתייחס לברית דמים מסוג אחר.
ב 1/10/00 נפצע מדחת יוסוף, חייל דרוזי ששמר בקבר יוסף בשכם. ממשלת ישראל והרמטכ"ל דאז, שאת שמו אינני מזכירה במעמד קדוש זה (שהוא אותו רמטכ"ל שפיקד ביד כושלת במלחמת "חומת מגן"), ויתרו על חילוצו כי סמכו על הבטחתם של המנהיגים הערביים שהם יחלצו אותו והוא נותר שם מתבוסס בדמו עד שב- 2/10/00 מת מאיבוד דם. שמואל דן נכנס לבית שלנו נסער ביותר ונשבע, דבר שלא עשה כשקיבל את הכומתה, שאצלו בפלוגה שבר כזה לא יקרה.
בשעות של לפנות בוקר יום שלישי ה 9/4/02 , ברגעים הנוראים ההם, אני שהכרתי אותו כל כך טוב, בטוחה שהוא חשב על כל מה שהוא ישאיר כאן אם יהרג. ידע שישאיר אישה אוהבת. הורים. אחות, אח ואחיינים שכל כך אהב. אבל מצד שני הוא חשב על השבועה שנשבע, הוא הרגיש נציג העם, ידע כובד שליחותו ולא היסס לההרג ולקיים את השבועה שלו.
כשהלכתי להיפרד ממנו בתל השומר פניתי לארגז הצה"לי שעשוי מעץ פשוט וראיתי פנים שלוות שהפיצו אור. אור שמפיצים אלו שמלאו את חובתם.
אור זה מלווה אותי 8 שנים.
אני גאה בך אז ואני גאה בך היום