בשמיני לאוקטובר קפאתי.
ספק התיישבתי ספק התכרבלתי על הספה בסלון, סגרתי את כל החלונות בבית וקפאתי. שילוב של פחד ותחושת דה ז'ה וו איומה שהזכירה לי את השעות האלה בהן בהינו בחלון. יודעים לא יודעים, מחכים לבשורה שתגיע לא תגיע.
בשמיני לאוקטובר קפאתי. פעם ראשונה בעשרים ושתיים השנים האחרונות שקפאתי. לא נתתי לעצמי את הפריווילגיה לעצור בשום שלב בעשרים ושתיים השנים האחרונות. והפעם, קפאתי.
לפני שלוש שנים, כתבתי שיר שמתמצת את הריצה הזו שלי אחרי החיים:
***
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת אִמָּא שֶׁלְּךָ בָּרֹאשׁ שֶׁלִּי,
צוֹחֶקֶת מִכָּל הַלֵּב
הַשָּׁבוּר שֶׁלָּהּ,
עַל הַפֿיסלעך
הַקְּטַנּוֹת שֶׁלִּי
שֶׁרָצוֹת כָּל הַיּוֹם.
הַאִם הִיא יָדְעָה שֶׁאִם אֶעֱצוֹר,
אִם אַפְסִיק לָרוּץ,
לֹא אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ?
ובשמיני לאוקטובר עצרתי. קפאתי. ימים ארוכים ישבתי על הספה וחשבתי על הנשים המציצות מהחלון והמחשבה הזו הלכה עלי אימים.
בסופו של יום, הצלחתי לתפוס את עצמי ולחזור לחיים רק אחרי שהתחלתי לרוץ שוב עם מטרה ברורה לעזור לנשים שמציצות מהחלון.
אני יודעת ששום דבר מזה לא ממש מיוחד לי. המוני נשים ואנשים קפאו באוקטובר, המוני נשים ואנשים עזרו לאחרים והתנדבו ונתנו יד. אבל לי משהו הפעם הרגיש אחרת.
ביום שישי יעל כתבה לי שאמא שלה שאבה כוחות מזה ששמואל דן נפל כלוחם עם נשק ביד ולא כצאן לטבח כמו בשואה ומה היא היתה אומרת על הטירוף הזה שאנחנו נמצאים בו? ושאבא שלה היה אומר שההיסטוריה חוזרת על עצמה רק שחלק מההיסטוריה עכשיו היא הקרב ההוא בג'נין. ואז הבנתי שהטירוף הזה שאנחנו נמצאים בו, העוצמה הכל כך חזקה הזו שלו. עוצמה שהפילה אותי לברכיים, גרמה לי בפעם הראשונה להבין שהקרב בג'נין הוא כבר היסטוריה.
בעשרים ושתיים השנים האחרונות הסתובבתי בעולם בתחושה שהקרב בג'נין הוא הכאן ועכשיו. שהמציאות הזאת שלי שאתה כבר לא- היא של כאן ועכשיו. שההתמודדות הזו שלי עם האבדן שלך היא הכאן ועכשיו. ובוקר אחד באוקטובר- הקרב, חוסר המציאות שלך וההתמודדות שלי, הפכו להיות היסטוריה.
וצריך ללמוד לחיות עם ההיסטוריה. עם הוודאות הסופית שלה, עם תחושת חוסר הרלוונטיות למציאות העכשווית ועם ההכרה וההבנה שההיסטוריה חוזרת וכל כך הרבה נשים מציצות עכשיו מהחלון. ביום שישי האחרון, קצת לפני או קצת אחרי שיעל כתבה לי שלנכד של דובי צנגן יש ברית ביום ראשון אחהצ, כלומר ממש עכשיו הרופא שסגר לך את העיניים בפעם האחרונה מכניס נכד בבריתו של אברהם אבינו, הלכתי לבקר את אחת הנשים שכבר מהשביעי לאוקטובר בן זוגה מגויס למילואים. היא מצידה מנסה לייצר לעצמה סוג של שגרה ואני ביקשתי ממנה שתתן לי עוד קצת לעזור לה- בקטנה עם ארוחת ערב מידי פעם או עוגה לשבת. כי גם אני צריכה להסתגל למציאות הזאת ולשגרה החדשה של ההיסטוריה שנחתה עלי פתאום, בבוקר אחד בתחילת אוקטובר.
