לילה לפני.
שבוע שלם, אני מנסה לחשוב מה להגיד השנה. הטרדות של החיים- עבודה, ילדים, בית, משפחה והאסימון לא נופל.
כשהתחלתי להתכונן לטקס יום הזכרון השנה, פתחתי את הארון. הארון בסלון שמרכז את כל מה שנשאר ממך עבורי.
הארון עם הסנדלים והמעיל
הארון עם הכיפה המנוקבת
עם הארנק, עם הסיכומים מהקורס בכלכלה- זה שאפילו לא ידעת שעברת.
פתחתי את הארון, וחיכיתי לאסימון שירד.
בד"כ זה מתחיל בערב חג שני של פסח והאסימון השנה מתמהמה.
ועכשיו אני בלילה שלפני
האסימון שנופל, מזכיר לי ומספר לי שלא משנה כמה זמן יעבור, וכמה החיים ימשכו אותי אליהם ויסחפו אותי דרכם, בלילה שלפני עם האסימון שנופל-הכיווץ בלב והמחנק בגרון חוזרים.
חוזרים ומזכירים לי שוב את היום ההוא, את החוסר הזה ואותך.
אותך נעול בסנדלי שורש הכחולים. אותך עם המעיל. אותך עם הכיפה שסרגתי לך באהבה רבה וחזרה אלי מנוקבת ומוכתמת. אותך לומד לקורס הזה בכלכלה ומקווה ומתפלל שרק תעבור כבר את המבחן הזה.
אותך לא עונה באותו בוקר נורא. ושוב אותך בארון. עטוף בדגל וטלית.
זו האזכרה הראשונה שהשורה שלנו חסרה והשורה שלך מלאה לחלוטין.
ללב של אבא שלך וללב של אמא שלך, לא היה סיכוי מול הגעגוע האיום הזה.
ופה, אנחנו שנותרנו עושים הכל שאתה והיותך לא ישכח.
אפילו הילדים שלא הכירו אותך, מכירים אותך לפני ולפנים.
דניאל למשל מרגישה כאילו היא בעצמה קיבלה ממך ביסלי גריל מהמגירה.
נועם יודעת בדיוק למה היא נועם דנה ובצורה רהוטה מסבירה שקוראים לה על שם הבעל של אמא. זה מההיכל.
דינה ויעקב, שהזכרון שלהם מתעתע לפעמים, כי זכרון מגיל שלוש וארבע הוא ספק זכרון אמיתי ספק זכרון מסיפורים, יודעים בדיוק מי היית ומה הם הפסידו בזה שאתה כבר לא.
והגדולים, בדיוק כמונו-פשוט מתגעגעים, יודעים, זוכרים וחיים על פי.
כולנו חיים על פי ומחנכים על פי. במשים ובלי משים. וגם אם נראה שהחיים מושכים אותנו וסוחפים אותנו דרכם ושאין זמן לעצור ולהתבונן, זה טבוע וחתום בנו.
אתה והיותך ואתה ומה שנדרנו ללמוד ממך וללמד על פיך טבוע וחתום בנו.