לא תכננתי לדבר השנה. הרגיש לי מוזר לשבת ולנסח את המחשבות שלי על הכתב, כשבעצם נהיה פה רק המשפחה. ואתכם, הרי מאז ומתמיד יכולתי פשוט לדבר. ולפעמים, גם בלי לדבר ידעתם בדיוק מה אני מרגישה וחושבת.
בשנים שעברו מאז אותו יום בו ישבנו יחד וחיכינו, דיברנו המון. ליבי יוצא היום אל הילדה המפוחדת שישבה ערבים שלמים במטבח של שורי ואברשקה, מדברת ומדברת ולא רוצה לחזור לבית הריק, גם אם הוא רק כמה מטרים משם. והערב ההוא שיעל שמעה בקול שלי שמשהו לא בסדר וידעה להגיע לאסוף אותי מהרצפה, תרתי משמע. והנסיעה לצפון להקליט את אחד החיילים מספר על שמואל דן, שאברשקה התעקש שאני לא אסע לבד ודיברנו ודיברנו שעות כל הדרך לקיבוץ מעל הכנרת. והשעות בהן בישלנו כל יום שישי, יעל ואני- מכינות שבת ומדברות.
ולפעמים גם בלי לדבר, כמו בשבתות אצל חוה ונח, כשכולנו מתאספים סביב השולחן ואני נושכת שפתיים ודמעות וכולם, גם הילדים שהיו אז קטנים, ממתינים בסבלנות שאתאפס על עצמי.
ובכל השנים שעברו מאז ועד היום.
אבל יעל הזכירה לי, שאני מדברת קודם כל אלייך, שמואל דן. וגם אליכם, חוה ונח שנמצאים איתנו תמיד ברוחכם- גם אם כבר לא בשורה שלנו. והתקופה המשוגעת הזאת שאנחנו עדיין חווים ובגללה אנחנו עומדים פה מרוחקים בגוף וקרובים רק בלב ובנפש, הזכירה לנו איך הקידמה והטכנולוגיה מאפשרת לנו להפיץ מסרים ולתקשר גם אם הריחוק הפך להיות מחויב המציאות.
שמונה עשרה שנה עברו ועדיין הסערה שמתחילה בערב חג שני של פסח, הגיעה. לא כרגיל, כי השנה שום דבר לא כרגיל, אבל כשעמית וסתיו ניצלו את 100 המטרים המותרים להן לריצה בשדה החיטה מאחורי הבית שלנו, ראיתי אותך בעיני רוחי רץ בשדות שאתה אוהב כל כך והסערה התחילה. כשדודה גניה התקשרה אתמול להגיד לי שהיא זוכרת, הדמעות שעדיין ישבו עמוק בפנים, עברו את סף העיניים שלי. וכשהדלקתי נר נשמה לזכרך לצידה של עמית שלי, שהדליקה נר ליום השואה, הסערה הלכה והתעצמה. והשנה, כששום דבר לא כרגיל- זה מרגיש כאילו אין לאן להוליך את הסערה ואת התחושות ואת העצב.
כתבה עידית ברק:
לֹא לִטְבֹּעַ
לְהֵאָחֵז בֶּעָנָף הַקָּרוֹב
לֹא לְהִסָּחֵף בַּנָּהָר
לִבְחֹר הֵיטֵב שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶשֵּׂג יָד
שֶׁיַּחֲזִיק אֶת מִשְׁקָל הַנֶּפֶשׁ
לְאֹרֶךְ זְמַן
וּבְשׁוֹךְ סְעָרָה
לְגַלּוֹת שֶׁאַתְּ גֶּזַע
מצאתי לי ענפים לאורך הדרך שמואל דן. ובעיקר גיליתי שאני גזע.