בחול המועד הסתובבנו ברחוב אגריפס בירושלים- שוק מחנה יהודה. השוק שוקק והומה כרגיל, עם ישראל עולה לרגל לירושלים ומטייל בסמטאות ובחנויות. איתנו מטיילים- מודבקים על כל קיר ועמוד- מאות צעירות וצעירים. חלקם נרצחו בנובה ובקיבוצים, אחרים נפלו בשנה וחצי האחרונות כשהם מגינים ונלחמים עלינו ולמעננו. 

על כל סיטקר כזה, ליד תמונה מחויכת של הנופל או הנופלת- יש משפט. לפעמים מודפס לפעמים בכתב יד מפוזר, אבל תמיד יש משפט- קצר כזה שמסכם חיים שלמים לכדי highlight שאורז לנו את מי שהיה או היתה. 

כל משפט סיכום כזה, הוא קצת כמו reals אינסטגרמי. קצר ולעניין אבל נותן תמונה ברורה של אלו שאבדו. פני הדור כפני הסטיקר. ופני הדור הזה יפות ומאירות ובעיקר ורבליות, מלהטטות במילים - של אנשים ונשים שיש להם מה להגיד והם טרחו לדווח לנו על זה. הם השאירו צוואות כתובות שלוקטו מפוסטים בפייסבוק, פידים באינסטגרם והודעות בווטסאפ וגם משרבוטים בפנקסים ומחברות.

 

באפריל 2002 חיפשתי את ה highlights שלך. בפנקסים שלך היו רק רשימות ותזכורות באזרחי ובמילואים- לאיזה ספק צריך להעביר ריהוט משרדי ומתי אתה יוצא לפעילות ועם איזה נשק. במחברות שלך ענית קצרות לתרגילים במבוא לכלכלה ומנהל עסקים ועם הטכנולוגיה שהיתה קיימת אז, ספק אם הייתי מוצאת משהו מהותי בטלפון שלך שעדיין מתגלגל איפה שהוא בהריסות ג'נין. 

​

כי אז, בעידן האינטרנט האיטי מרביתנו לא שידרו את החיים לעולם בריל טיים אלא פשוט חיינו אותם. וכשהיה צריך, אז עשינו הכי טוב שאנחנו יכולים ולא הפקרנו רעים לנשק ודאגנו למדינה הזאת. כעסנו כשהיא הפקירה חיילים בקבר יוסף, סחבנו חברים בבוץ ואפילו נשארנו מאחור כדי להמשיך להילחם. בדיוק כמו היום רק בלי להשאיר עקבות כתובים או איזה וולוג שנון.

​

באפריל 2002 יצאתי לדרך שמחפשת את ה highlights  שלך כדי להשאיר תמצית ממך בתודעה ובזכרון. תמללתי ותקצרתי סיפורים ואירועים עליך ואתך לרעיונות שיצרו מסגרת של מי שהיית. לפעמים ככל שעוברות השנים והזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם, אני שואלת את עצמי אם לא המצאתי את כל זה. ייפיתי את המציאות איכשהו? צבעתי אותך בצבעים הירואים של גיבור? באמת קיימתי אתך את כל השיחות הערכיות האלה על לעשות הכי טוב ושאסור להפקיר חיילים?

​

מזל, שכשיצאתי לדרך באפריל 2002, התחלתי לשדר אותך לעולם. לא ברילסים בטיקטוק אבל הכי קרוב לזה שהיה באפריל 2002. ואני יכולה היום ממרום גילי והזכרון המתעתע שלי לראות שלא ייפיתי כלום. באזכרה שלושים יום אחרי.., כתבתי שלימדת אותי שחייבים לעשות הכי טוב ובתוך השנה הראשונה כתבתי את הטקסט על מדחת יוסוף מקבר יוסף וממנו ברור הכעס על הפקרת חיילים. הסיפור של אלי פרוז איך נשארת להגן על החברים נמצא אף הוא ברשת והדברים לזכרך שאמרו אשר אמסלם ואסי אדרי בו סיפרו איך נסעת לחלק אוכל לחברים אחרי שחזרת מפעילות מבצעית, נמצאים באתר יחד עם עשרות  highlights כאלה שמרכיבים אותך.

 

כמה סטיקרים יכולנו להוציא עלייך. כאלה שימלאו קירות שלמים של ערכיות שקטה. 

 

אנחנו לא דור של טיק טוק וסטיקרים. האתר שלך שהיה פעם פסגת הטכנולוגיה, התמלא קורי עכביש אל מול יכולות האינסטגרם ודומיו. אבל אני ממשיכה באדיקות מידי שנה להעלות את הטקסטים עלייך לאתר ואני חורגת ממנהגי פעם בשנה ומעלה פוסט עלייך לפייסבוק שגם עליו כנראה אבד הקלח.

כי נשבעתי באפריל 2002 לזכור ולשמור. 

בְּדִבּוּר אֶחָד

נִשְׁבַּעְתִּי לִזְכֹּר וְלִשְׁמֹר

לְאַחַר הַקּוֹלוֹת וְהַדּוּמִיָּה

הַבְּרָקִים וְהַחֹשֶׁךְ

וְהוֹצֵאתִי

וְהִצַּלְתִּי

וְכָתַבְתִּי

וְסָרַקְתִּי

וְצָרַבְתִּי

וְהִדְפַּסְתִּי

וְיָצַקְתִּי,

זִכָּרוֹן שָׁמוּר