בשנה הראשונה אחרי, פעמיים-שלוש בשבוע- הייתי נוסעת בכל רחבי הארץ ומספרת לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. ילדים צעירים, מבוגרים, נוער, דתיים וחילונים- כל מי שהזמין אותי. סיפרתי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים עד שידעתי אותו בעל פה ממש. אפשר היה להעיר אותי באמצע הלילה, ולא הייתי שוכחת אף פרט ממנו.
סיפרתי על שמואל דן הילד, הנער, החייל. סיפרתי עלינו כזוג. סיפרתי על שמואל דן והחברים שלו בג'נין. מי שהכיר אותי אז ממש לעומק- יודע שבכל פעם שהיו מספרים סיפורי- עדויות ג'נין- אני הייתי נעלמת. לא הייתה בי המסוגלות להשאר לשמוע עוד פיסה מסיפור שהסוף שלו ידוע מראש ובלתי ניתן לשינוי. לא היה בי את הכח הנפשי להתמודד עם הידיעה הזו שבסוף הסיפור הוא שוב מת.
אבל למרות שמעולם לא ישבתי ושמעתי בצורה מסודרת- הסיפור שלי היה בנוי על עדויות ופרטים ונתן תמונה ברורה של מה שקרה שם. אחד הפרטים שהיה מרכז הסיפור- שהיה חשוב לי לספר בכל מקום אליו הגעתי, היה היכולת של אנשי המילואים האלה לשמור על צלם אנוש בתוך סיטואציה מורכבת ולא אנושית. בתווך הזה שבין מחבלים לבין האוכלוסיה האזרחית. לי אישית זה נתן מעבר לתחושת הגאווה גם תחושה של הקלה. האיש שהתחתנתי איתו- שחלקנו כל כך הרבה ערכים משותפים- ידע להיות ערכי גם בסיטואציה הבלתי אפשרית שהוא נקלע אליה.
לפני 4-5 שנים, משהו בי התערער. כבר לא סיפרתי את הסיפור הזה באותה תדירות- אולי פעם בשנה. ולמרות שעדיין ידעתי אותו בעל פה- פתאום לא הייתי בטוחה שאני מספרת עובדות או משאלת לב. הרי מעולם לא ישבתי באופן מסודר לשמוע. היה בי משהו שחשש להתעמת עם העובדות, אבל שיחה ארוכה מאוד עם אבי אטיאס- איפשרה לי לנשום לרווחה ולהבין שהאיכויות שידעתי ושזכרתי שקיימות באיש שבחרתי להקים איתו בית- אלו ששומרות על צלם האנוש, אלו שמלאות חמלה, אלו שרואות בכל אדם ואישה - ראוי וראויה - אכן היו שם גם בתוך התופת.
פעם בשנה, אני לוקחת לידיים שלי את המיקרופון, כאן מול הקבר של שמואל דן ובחיל ורעדה מנסה בעמוד וחצי עם פונט גדול כי הגיל וזה, להגיד משהו חשוב עליו, עלינו, על הדרך.
אני מנסה להיות ממלכתית ולא להיקלע לפינות עם הדעות שלי שלא תמיד מסונכרנות פה עם כולם. אבל כמו בתקופת השבי של גלעד שליט, שהיה לי חשוב להביע דעה- גם הפעם אני אחרוג ממנהגי.
כשהייתי בת 16, בסמנריון הדרכה של בני עקיבא- חגי לובר היה אז מרכז הסמנריון. לפני שבת- הוא אסף את כולנו- מאות צעירות וצעירים למעגל שירה לפני מנחה והתחלנו לשיר בדבקות שרק נערות ונערים בני 16 יכולים- אילו היה לי כח, הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר שבת היום ל-ה'.
באמצע השיר, בפאתוס של סמנריון של בני עקיבא, חגי עצר את השירה והתחיל לצעוק עלינו- אין לכם כח? על מי אתם עובדים שאין לכם כח? ראיתי אתכם בהפסקת צהרים היום כמה כח יש לכם. ואז הוא הסביר לנו שהכח שצריך כדי לעמוד במרכז השוק ולצעוק את האמת שלך - הוא כח הרבה יותר גדול והרבה יותר קשה למימוש. כזה שלוקח בחשבון שלא יקשיבו לך במקרה הטוב, יעשו לך side eye במקרה הפחות טוב או שתחטוף על זה במקרה הרע.
אז אני עומדת היום במקום שהוא מבחינתי הכי ככר השוק, מול מי שהיה עבורי כל השנים המצפן למה שנכון לעשות וצועקת את הזילות ביחס לאוכלוסיות אזרחיות ואת חרפת הפוגרומים והפגיעה של קומץ אלים מתוך אנשי חוות ההתיישבות היהודית באוכלוסיה הפלסטינית. פגיעה שכוללת אלימות גופנית, אלימות מינית וגניבות. העדויות שקראתי ושמעתי מהרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעלה גלבוע והרב אביעד פרידמן נאמנים עלי ואני קוראת לכן ולכם לחפש את העדויות ולהבין את גודל האסון הערכי והמוסרי שאנחנו עדים לו בתקופה הזאת.
מאז יצאו העדויות האלה מאזורי הפגיעה, יצאו אנשי אמת, רבנים ומובילי דעת בציבור הדתי כנגד החרפה הזו בהם חגי לובר שכתב-
לא מגמגמים, מתנגדים!
לא בגלל שאלימות "מסכנת את ההתיישבות".
לא בגלל שתקיפות "מקשות על פעילות הצבא".
ולא בגלל שהתעללות "עלולה להגביר את האנטישמיות בעולם".
בגלל שאסור לפגוע בערבי רק בגלל שהוא ערבי!
בגלל שאלימות כלפי ערבים חפים מפשע היא עוול וחרפה מוסרית!
ככה. פשוט. עד כאן דברי חגי.
הרבנית תרצה קלמן כתבה באריכות וגם את דבריה אני מעודדת אתכם לחפש ולקרוא, אני רק אצטט את הסיפא של מה שכתבה-עוצמה מתוך עדינות וקדושה הם אתגר גדול, והציונית הדתית לקחה על עצמה את ההתעקשות שזה אפשרי. אני מאד מקווה שלא ויתרנו על היומרה.
אני לא רבנית, או מובילת דעת בציבור וזו כיכר השוק שלי. ואני בוחרת פה - מולך דני- שלימדת אותי בין יתר הדברים הרבה על אחריות ומוסר וערכים- לא גמגם. להיות ראויה.