שביעי של פסח השנה התחיל ב-2 מזוודות- באחת מהן גם הרבה משחקים-ככה זה כשנוסעים לחג עם ילדים. בגדי החג התלויים, עטופים יפה שלא יתלכלכו. אוכל שבישלתי כדי לתת יד בחג הארוך הזה. וקוועטש קטן בלב. קטן קטן ולא מורגש שהתלווה ונכנס איתי למכונית. נוסעים לחג שני לאמא ואבא.

גם אז נסעתי. לבד. חסרת מנוחה הייתי כל אותו החג. ולבד. לא ידעתי מנוחה לנפשי ובקושי הצלחתי להכיל את הריק של הלבד יחד עם הענן השחור שהתיישב והתעבה לי בתוך הלב.

קמתי בבוקר החג מוקדם. כבר 14 שנה שאני הולכת ליזכור. ציקצקו ואמרו לי שלא מקובל, אבל אני התעקשתי. יש הרבה הדרת קודש ביזכור – אני ואתה והזכרון והשקט. ובריצת היום יום, חסרה לי לפעמים העצירה השקטה הזו, ההתכנסות לתוך הנפש פנימה רק אני ואתה והזכרון. בשקט.

ובבית הכנסת הפרוכת החדשה הלבנה והיפה תלויה. ממקום מושבי אני מצליחה לראות את השם שלך ואת המילה ג'נין כתובים על הפרוכת. ואז הקווטעש הקטן שנכנס איתי לאוטו יום קודם בנסיעה הקצרה מחמד לחולון הפך לקוועטש גדול והדמעות המביכות האלה בעיניים התחילו לזלוג.

הן זלגו בהלל כשכל הקהל שר זֶה הַשַּׁעַר לַ-ה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. ואני חשבתי איך לא הפסקנו להגיד לעצמנו  שנכנסת לשבת ליד כסא הכבוד לאחר שהגבורה וקידוש ה' פינו מקום לשקט שאחרי מלחמה.

 הן זלגו כשכל הקהל עמד בקריאת שירת הים וגם בהפטרה המופלאה עם מילות האמת של דוד המלך שהודה לה' על עוד מלחמה ועל עוד קרב שצלח. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

 והתיבשו להן הדמעות אט אט ביזכור השקט.

יעל כתבה לי אתמול: במשך כל השנה אנחנו עושים רצים שמחים חוגגים צוהלים ומדי פעם הלב נחמץ מזכרון ממילה מתמונה וממשיכים לרוץ. אבל בחודש הזה מאז ליל הסדר הלב מתחיל לרעוד קלות ואז זה מתגבר והולך ומתגבר עד כדי שקשוק וטיפטופים וכל מיני בלתי נשלטים עד שיגיע כבר יום העצמאות והרעד שבלב ילך ויפחת עד לפעם הבאה.

כי כמה שהשוטף והשגרה והעומס היומיומי סוחפים, הימים האלה בהם רוחות טרום הקיץ מביאות לעיתים אובך ואבק הן גם מרימות בסערה את מה ששקע ומציפות את הרגשות ...

ובשבוע הקרוב נהיה פה, ואתך ובמחשבות עליך עוד מספר רב של פעמים. עם רגשות צפים וקצות עצבים חשופים שיתכסו אט אט בשמחה ובגאווה ויאפשרו לנו להמשיך את דרך החיים שלך ושל הוריך- חיים של עשיה, של טוב, של משפחה. וכבכל שנה, אני אומרת גם הפעם- נמשיך בדרך הזו כפי שהבטחנו, כפי שרצית.