לפני עשרים שנה, עמדתי כאן -אישה צעירה בת 24 וספדתי לך. אני לא זוכרת את הרגע הזה בכלל. אבל הרגעים והשעות שקדמו לרגע הזה, חרוטים בי בבהירות גם אחרי עשרים שנה.
אני זוכרת את השעות האלה- מאותו הרגע שבו התעוררתי בבהלה בשמונה בבוקר, מאחרת לאוניברסיטה כי לא הערת אותי כבכל בוקר בשיחת טלפון מג'נין- מדליקה את האור- המנורה נשרפת בקול פיצוץ והפחד מתחיל להתעבות לי בבטן.
אני זוכרת אותנו מציצים מהחלון. כל אחד בגניבה, חושב שהאחר לא שם לב. מחכים למשלחת מלאכים טובים שנושאים איתם בשורות רעות. בשעה 14 הם הגיעו.
אני זוכרת אותי צועקת. אני זוכרת את המזרק שהרופא הצבאי שהתלווה למשלחת הוציא כדי להרגיע אותי ואני זוכרת את ההחלטה.
יש החלטות שלוקחות לאנשים זמן רב להגיע אליהם, להיות שלמים איתם ויש החלטות שנלקחות כהרף עין והן מניעות איתם חיים שלמים עם אדוות המשפיעות על מעגלים הולכים וגדלים.
אתה דני, לקחת החלטה כזו לפני עשרים שנה כשאמרת לשניאור שאתה נשאר. אני לא חושבת שהיה לך יותר מהרף עין להחליט אותה, אבל האדוות שלה מורגשות גם היום, אחרי עשרים שנה. כמה הפכתי בהחלטה הזו שלך. נעתי בין גאווה לעלבון, בין כעס להשלמה. כמה לילות ללא שינה על אותו הרף עין שטלטל את החיים השלווים שלי, שלנו.
כמה שעות אחרי ההחלטה שלך, גם לי היה הרף עין משלי להחליט. לשקוע לחושך והשקט המלאכותי שיעניק לי המזרק של הרופא הצבאי או להתבגר? משהו בי החליט לקום ולהחניק את הצעקה מלאת הכאב. האדוות של ההחלטה הזו מורגשות גם היום. אני זוכרת את עצמי מחפשת מהות. תשובה. השלמה. פחות מעשרים וארבע שעות אח"כ עמדתי כאן וספדתי לך. סיפרתי לכולם שהיתה לך שליחות והיית חייב ללכת. סיפרתי לעצמי שלא היתה לך ברירה.
כמה חמלה יש בי היום על האשה הצעירה הזו שעמדה כאן והחליטה לברוא לעצמה מציאות שהיא יכולה ללכת לישון איתה בלילה, ויותר חשוב- לקום איתה למחרת בבוקר. כמה אני מודה לה, לאשה הצעירה הזו שהחליפה תמימות ילדותית בנחישות בוגרת ולא הסכימה להנחות לא מעצמה ולא מאחרים. הרבה מההצלחות שלי היום- שייכות לאשה הצעירה שהייתי שבאומץ לב הרימה את הראש וצעדה קדימה.
יעברו כמה ימים מהרגע בו נאלצתי להחליט ועד הרגע בו יספרו לי על ההחלטה שלך, דני. לאט לאט במהלך השבעה ובשבועות שאחריה התבהרה התמונה הממסגרת את הדקות האחרונות שלך. גם אם ההחלטה שלך הובילה לכך שאתה לא חי וההחלטה שלי יצרה חיות שלא מפסיקה להדהד בי עד היום, הן בעצם די דומות ההחלטות שלנו. הן שתיהן נובעות מהרצון לפעול ולעשות שכנראה היו מהות החיבור ביננו.
לפני עשרים שנה מת לי החלום. לפני עשרים שנה, החלטתי לברוא לי חלום אחר, אבל היתה לי עזרה לכל אורך הדרך. המסע היה ארוך קשה ומטלטל. הרף העין שהצליח להרים אותי הניע אותי רוב הזמן אבל הוא לא תמיד היה מספיק. ברור לי שאלמלא המשפחה שלי- אמא ואבא, האחיות והאחים שלי, חוה ונח, יעל וזבולון, שורי ואברשקה - אחת הטלטלות בדרך היתה שוברת אותי ולא היתה עוזרת לי ההחלטה.
"ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה, והרחובות שעברתי בהם, וכל העולם כולו, אינם אלא פרוזדור לבית זה".
חוה אמרה לי פעם- את היית האחת של שמואל דן אבל הוא לא היה האחד שלך. כמה כעסתי עליה אז. היום, עשרים שנה אחרי. כשאני מבוגרת יותר, מפוייסת יותר, אולי מבינה יותר? אני רוצה להגיד לְךָ תודה- ההחלטה שלקחת באותו הרף עין, הפכה אותי לעינב של אלי. הפכה אותי לאמא של נועם ושל עמית ושל סתיו. הפכה אותי למי שאני היום. ואני לא מצליחה לחשוב על עצמי אחרת.
אין יום בעשרים השנים האחרונות שאתה לא חלק מהמחשבות שלי. ואני שמחה שכבר הרבה מאוד זמן, המחשבות בד"כ שמחות ומעלות חיוך. אתה שותף לדרך גם אם אתה כבר כל כך הרבה שנים לא פה. עיצבת את חיי וחיי משפחתי בהרבה מאוד מובנים. אתה נוכח ויוצר מציאות גם אם אתה כל כך הרבה שנים כבר לא נוכח במציאות. הייתי האחת שלך ואני לוקחת את התפקיד הזה מאוד ברצינות.