אריק בידרמן, היה הנופל הראשון בתודעה שלי.

הוא נהרג במלחמת ההתשה בתעלה שבע שנים לפני שנולדתי בכלל, אבל הוא ליווה אותי בערך מהיום הראשון בו עליתי לכיתה א בבית הספר ישורון בחולון.

התמונה שלו היתה תלויה יחד עם תמונות שאר נופלי בית הספר בספריה. בכל פעם שנכנסנו אל בין כותלי הספריה, הרגשתי חיל ורעדה והעיניים שלי נמשכו שוב ושוב לתמונה של אריק.

מה שהיה מיוחד באריק היתה אמא שלו. אסתר בידרמן היתה מורה בבית הספר והיתה חלק מנוף לימודַי בהליכתה הכבדה ופניה העצובות. אי אפשר היה לפספס שהיא אמא של אריק.

כשנכנסתי לראשונה לבני עקיבא, שוב הצטלבה דרכי עם אריק. הוריו תרמו לזכרו ספריה שהיתה חדר מוזנח ועזוב בסניף הישן והקטן שלנו. התמונה של אריק, התגלגלה על הרצפה ומידי פעם אחד המדריכים היה מחזיר אותה אל המדף. כשבגרתי והפכתי לקומונרית של הסניף הזה, קניתי לחדר מנעול ורק המדריכים היו מורשים להכנס אליו. ניקינו את החדר ואת התמונה תלינו על הקיר.

הדיסוננס הגדול בין החיוך הענק של אריק בתמונת ההנצחה שלו לבין חוסר החיוך התמידי על הפנים של אמא שלו הילך עליי אימים והיה אולי ההבנה הגדולה ביותר שיכולתי להבין אז כילדה בת 6 למשמעות של אובדן ושכול.

 

שמואל דן הוא הנופל הראשון בתודעה של הבנות שלי. הנוכחות שלו ליוותה אותן בחיי היום יום הרבה לפני היותן בנות 6. ניסינו, אלי ואני שהחשיפה לאובדן והשכול לא תהלך עליהן אימים אלא תהפוך להיות חלק מדרך לחיים מלאי משמעות ותוכן.

לעשות הכי טוב שאת יכולה- הכי טוב שלך ולא של אף אחד אחר. להבין מה החוזקות שלך ולהצמד אליהן וכך כשתעמדי יום אחד במלחמה פנימית אל מול הצורך להחליט-תבחרי באמת שלך.

לאהוב את המלאכה והיצרנות- תהיי מועילה ותורמת לחברה והכי חשוב שתזכרי שכל מלאכה מכבדת את בעליה.

לאהוב את הטבע והנוף, בעיקר זה השזור בחבילות חציר ושדות חקלאיים מוריקים.

לצחוק והרבה כשצריך, לכעוס ולשנות כשזה חשוב.

להבין שעם כל הקושי- אין לנו ארץ אחרת. וגם לא עם אחר. 

​

שמואל דן נמצא בתודעה של הבנות שלי כי הוא שזור להן בשם, במשפחתיות המיוחדת ובחוויות החיים. אנחנו לא יושבים עם דף מסרים אבל מקווים שהמסרים שלו שעברו בסיפורים היום יומיים ובסיפורי הגבורה, מדברים בעד עצמם ויוצקים את המהות והתוכן.

 

אסיים עם שיר כתבתי לכבודו בשנה שעברה: 

 

אֲנַחְנוּ מְגַדְּלִים אֶת הַבָּנוֹת שֶׁלָּנוּ

עַל חֶלְקָהּ ג' שֶׁל אַבָּא שֶׁלְּךָ.

 

בְּגַן הַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶן,

גַּם אַתָּה רָקַדְתָּ עִם רוּחִי הַמְּנַגֶּנֶת.

 

הַבָּנוֹת שֶׁלָּנוּ, הוֹלְכוֹת לִסְנִיף בְּנֵי עֲקִיבָא

שֶׁלְּךָ וְעַל שִׁמְךָ.

 

כְּשֶׁהַבָּנוֹת שֶׁלָּנוּ עוֹשׂוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ בִּרְחוֹב הַזַּיִת,

הֵן פּוֹסְעוֹת וְרוֹכְבוֹת עַל הַצְּעָדִים שֶׁלְּךָ.

 

גַּם אַתָּה רָצַת כְּמוֹתָן בְּחֻרְשַׁת הַאֵקָלִיפּטוּס

בְּמֶרְכָּז הַמּוֹשָׁב?

 

בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת, כְּשֶׁהֵן תּוֹלוֹת דֶּגֶל בַּתֹּרֶן שֶׁעַל גַּג הַבַּיִת,

הוּא מִתְנוֹפֵף לִכְבוֹדְךָ.