רק אחרי שאת הופכת להיות אמא, את מצליחה להבין מה זו אותה לביאה שפורצת ממך כשמשהו מאיים על הילד שלך.

רק כשאת אמא את מבינה את הרצון החייתי הזה להגן על הילד שלך בכל מחיר.

הוא לומד ללכת ואת מאחוריו, הוא רץ קדימה ואת תמיד עם עין פקוחה. מן יכולת בראשיתית שכזו להעמיד את טובתו של יצור אחר מעל טובתך את ולדעת שלא משנה מה יקרה את תהיי שם להגן עליו ולדאוג לכל מחסורו.

את מחנכת את הילד שלך להגינות ונאמנות-תחילה את מלמדת אותו לשתף את החברים במשחקים שלו גם אם הוא בשלב הקשה הזה של "הכל שלי" אח"כ את מפנימה בו יושר אישי ולבסוף ערכים נעלים שכוללים בין היתר את הגישה הכל כך מיושנת עליה גדלת שהמדינה שלנו מעל הכל ואנחנו מחוייבים להגן עליה.

להגן עליה חברתית, להגן עליה כלכלית ולהגן עליה- מה לעשות- בגופנו.

אמא ישראלית ששולחת את הבן שלה בגיל 18 לצבא מוותרת במחי יד על שלוותה ומחניקה במודע את הלביאה שבה. הלילות אינם לילות עוד והימים אינם ימים. רק עיסה כבדה של דאגה שהולכת וגודלת עם הזמן ושהדבר היחיד שיכול לה ולוּ רק בתאוריה זו אותה ידיעה ברורה שצרובה בנו וגם עליה גדלנו- שהמדינה שלנו עליה ניקראנו להגן, תשמור על ילדינו בכל מחיר ולא תפקיר אותם לגורלם.

אנחנו מאמינים שהמדינה אחראית לילדים שלנו אותם היא לוקחת כדי להגן עליה.

ילדים שחונכו לאהבת החבר ולכן לא מפקירים פצועים בשטח, ילדים שחונכו ליושר אישי והגינות ולכן יעשו הכל כדי לא לפגוע באוכלוסיה אזרחית ילדים שגדלו על ערכים נעלים ולכן התגייסו ליחידות הקרביות ביותר כדי להגן על המדינה –אותם ילדים גדלו על הידיעה הכל כך ברורה- שהמדינה שלהם לעולם לא תפקיר אותם.

כבר מעל שנה וחצי יושב ילד אחד כזה אי שם בתוככי עזה ושני ילדים בכלא החיזבללה ולא מבינים למה המדינה שלמענה הם נלחמו לא שחררה אותם עדיין. ובמקביל יושבת המשפחה שלהם ומסרבת להפנים את העובדה המזעזעת שמדינת ישראל מתנערת מאחריותה כלפיהם.

לפני שמונה שנים נישאתי לילד כזה. ילד שחונך על הערכים הנעלים האלה והאמין בהם בכל לב. לפני שש שנים, הוא הוכיח הלכה למעשה שהערכים האלה אינם מהשפה לחוץ ומסר נפשו בתוככי העיר ג'נין תוך שהוא מגן על חבריו הפצועים. הוא ושנים עשר מחבריו שנשלחו ע"י המדינה והגנו עליה בחרוף נפש תוך אמונה שהמדינה עושה הכל כדי להגן עליהם.

ופתאום מתעוררות השאלות. פתאום כשהמדינה מפקירה את הילדים שלה מתעורררות התהיות- המדינה עשתה הכל כדי להגן עליהם? הציוד הקלוקל, המפות הישנות, התכנון הלקוי של הלחימה. האם נעשה בתום לב או בזלזול מחפיר בחיי החיילים –הילדים האלה, הבעל שלי? הראש קולט את העובדות והלב עדיין מסרב להאמין. אני מנסה לחשוב מה היה הלך הרוח באותו יום רע בג'נין אם דני והחברים שלו היו יודעים את מה שאנחנו יודעים היום- שהמדינה לא תעשה הכל למענך- האם עדיין היו נכנסים בעיניים פקוחות לתופת ההיא? התשובה היא כן לצערי ולשמחתי התשובה היא כן. כי למרות שהאינדיווידואל הולך ושולט במפה החברתית במדינת ישראל, עדיין יש את אותם ילדים שהתחנכו על ערכים ומקיימים אותם הלכה למעשה.

רק היום, אחרי שאני אמא בעצמי אני מסוגלת אולי באמת להבין מה עבר על אמא שלי כששלחה שני ילדים לשרות צבאי ארוך זמן קצר כל כך אחרי שדני נהרג. רק עכשיו אני אולי מסוגלת להבין מה עובר על יעל יום יום שעה שעה שניה שניה כשבועז וערן נמצאים בלחימה מתמדת והיא עוד זוכרת את שמואל-דן מסתובב אליה לשלום אחרון באליקים. וכשאני מבינה את התופת שעברה ועוברת עליהן-האמהות, ועדיין- נתנו את ברכתן לילדים-חיילים שלהן, אני מבינה שהמורשת הזו עליה נשבענו להגן ואותה נשבענו לקיים חיה ובועטת וחזקה יותר מכל דבר אחר. מורשת של נתינה, של אהבת העם והמדינה עם כל כמה שהמילים המפוצצות האלה נשמעות לא רלוונטיות בימינו אנו. זו המורשת שלך דני, עליה גדלת ואיתה נפלת.

ויש אמא אחת שגם היום בתור אמא אני עדיין לא מבינה ואני מקווה בכל נימי נפשי שלעולם לא אבין- אמא שלך דני. שקמה כמו עוף החול מתוך ההריסות לאחר שנפשה התרסקה לרסיסים כדי לשמר ולקיים את המשפחה שלה. שנותנת לכולנו השראה ויכולת אחיזה במציאות בימים טובים ובימים רעים. שידעה בגדלות נפש אמיתית לאסוף את כולנו סביבה כדי להמשיך ולחיות חיי משמעות.

מאמא לאמא- אני מצדיעה לך.