עשר שנים. וקשים השנים וקשה העשר.
ולנח, שצריך בשנה וחצי האחרונות להתמודד עם הכאב הזה לבדו, בלי החלוקה ההוגנת עם חוה לצידו, הכאב גדל והולך. וללב, שידע כל כך הרבה שכול ואובדן, קשה לעמוד השנה בעוד אזכרה ובעוד יום שואה ובעוד יום זכרון. וקשה לו ללב ולנוח כל כך עם העשור שעובר.
ואנחנו כאן שוב. להזכיר ולזכור ולהיות. אנחנו כאן היום בחלק מהסערה שמתחילה תמיד לגעוש יותר מתמיד בערב פסח, כבכול שנה, ועד יום הזכרון, הרוח הסוערת שוככת לה והופכת לרוח קדים כזו שאפשר להמשיך ולחיות איתה , כמו שעשינו בעשור השנים האחרונות.
וקשה הסערה השנה אולי זה העשר ואולי כי עייפנו מלכת אל מול הרוח כל כך הרבה זמן. ולנוח הרוח קשה יותר ומעייפת יותר ומתקיפת לב.
אבל אנחנו כאן כדי לזכור.
ובבית שלי יש ארכיון קטן
לא- אני לא מתכוונת למעט החפצים של שמואל דן שנמצאים בארון בסלון
גם לא לאלבומי התמונות שנושקים על אותו המדף לאלבומי התמונות של חיי החדשים.
אני מתכוונת לארכיון הוירטואלי שנמצא בתקיית "לא למחוק". שם בפנים, בתוך תקיית "עינב" יש את תקיית "שמואל דן". על המחשב המשפחתי שלנו.
לקראת טקס יום הזכרון של המושב ערכתי חיפוש בארכיון שלי. נושא הטקס השנה "צוואות רוחניות" וחיפשתי את הצוואה הרוחנית של שמואל דן. לא חיפשתי את הגבורה, לא חיפשתי את אומץ הלב, הרעות או את מסירות הנפש וקידוש ה'. חיפשתי את שמואל דן הפשוט. שמואל דן של טרום ימי המילואים בג'נין. של תרום ימי הלחימה. שמואל דן שנשא אותי לאשה ועבד יום יום בעבודת כפים. זה שרץ בשדות המושב היפים וצהל עם אחייניו האהובים.
חיפשתי את הצוואה הרוחנית שהיא שלו ורק שלו ומתאימה לו ורק לו. חיפשתי אחרי עשר שנים שוב את האדם שבתוך החייל. זה שאולי קצת נשכח בתוך המהומה הזו של ערכי צה"ל והצלת חבריו.
התחלתי לקרוא את מה שכתבנו. חזרתי אחורה בזמן כשהתהום נפערה ואנחנו עמדנו שם המומים מנסים לעכל את המכה שניחתה עלינו. חוה כתבה לטקס יום הזכרון במושב – הראשון בלי שמואל דן, כמה מילים כל כך מדויקות עליו "כל חייו חי חיים אמיתיים בלי יכולת לשקר לאיש והאמין תמיד לזולת. הוא לא הכזיב אף אחד ובייחוד לא את עצמו-הוא העמיד את עצמו במבחן יום יומי מול ליבו ומצפונו".
גם אני זכרתי באזכרת השנה את התכונות האלו שלו ואמרתי "אני, העזר כנגדו, לי נשארה צוואתו הרוחנית ללכת בדרכיו, דרך האמת הפנימית, דרך היושר, דרך הצדק. הדרך בה בחר ללכת מיום בו היה בר דעת עד יום בו הדעת קיפחה את נפשה".
ויחד עם היושר והאמת שהיו טבועים בו כל כך, מצאתי את "עליי" אחד הביוטיים שהיו שגורים כל כך בפיו יחד עם כמה "תיננייניי" וכמה "די נו". עליי היה כל כך פשוט בפיו אבל הכיל כל כך הרבה. כי כש"עליי" נאמר ידעתי וידעו הסובבים שיש על מי לסמוך, ידענו שהוא לקח על עצמו את המשימה- פשוטה יותר או פשוטה פחות, והיא תמולא עד תום ידענו שדברים בשליטה. האיש שהיה הסלע.
ולפני עשר שנים כשרק התחלנו לכתוב עליו, הילדים זכרו את הדוד ששיחק איתם והשתולל, את הבדיחות, את הדוד "כיף חיים". את זה שהיה מחנה את האוטו על הדשא, את "חובת ההצחקה" , משחקי מכבי ביום חמישי עם כל הצעקות והכיף. משחקי כדורסל במגרש באמצע הלילה ופינג פונג בימי שישי בצהרים יחד עם כפיתה אחת או שתים.
ואני- אני כבר לא אומרת "דני" יותר רק שמואל דן. אולי כי אני רגילה כל כך לדבר עלייך ולא איתך. וה"עלייך" שאנחנו מדברים הוא כל כך גיבור, ואמיץ ולא מפקיר חברים. הוא נלחם בגבורה ועומד איתן. כל כך רציני שפתאום, ממרומי עשר השנים שחלפו איבדתי את "דני" – שהיה צוחק ומצחיק. שהיה אוהב ואהוב. שהיה פשוט אבל בצורה כל כך מיוחדת.
וממרומי עשר שנים אני שוב מבטיחה לחיות על פי. אני אמשיך להעלות על נס ברבים ובמשפחתי האישית את הגבורה, את מסירות הנפש והרעות כי אלו ערכים כל כך לא ריקים מתוכן ומשמעות כשהם מסופרים עלייך. אבל יחד עם זאת אני מבטיחה לזכור ולהזכיר אותך שכבר קצת נשכח בסבך הרעות, את הבחור הצעיר המחייך, הצוחק, שאוהב ילדים. את הסלע האיתן, את האיש הישר. אותך דני, האיש שנשא אותי לאישה לפני שנים עשר שנים והותיר אותי להתמודד עם הרבה צוואות רוחניות מלאות בכל כך הרבה יופי וטוב.